החלטה בתיק מ"ת 30914-01-13 - פסקדין

1.         זוהי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו על רקע כתב אישום המייחס לו לכאורה ביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, כניסה ושהיה בלתי חוקית.

2.         המשיב הינו תושב טול כרם, במועד הרלוונטי לכתב האישום, לא החזיק בידו היתר להיכנס ולשהות בישראל. המשיב התגורר באשדוד בדירה הסמוכה לדירתו של עימאד אלנעאמי (להלן: "עימאד").  נטען, כי ביום 3/1/13 נפגש המשיב עם עימאד שהיה יחד עם שני קרובי משפחתו (להלן: "האחרים"), בכניסה למועדון באשדוד. בין המשיב לבין אחד האחרים התפתח ויכוח, במהלכו דחפו המשיב והאחר האחד את השני. בהמשך, ולאחר שהמשיב, עימאד והאחרים פרשו אל ביתם, תקף עימאד את המשיב באמצעות סכין ודקר אותו בבטנו. המשיב, תקף את עימאד באמצעות סכין וחתך אותו בידו. כתוצאה ממעשיהם המשיב ועימאד פונו לבית החולים. למשיב נגרם חתך בבטנו העליונה והוא קיבל טיפול רפואי, בעוד עימאד סבל מחתך עמוק בשורש כף ידו, נותח ואושפז בבית החולים.   

3.         ב"כ המבקשת טענה, כי קיימות ראיות לכאורה לחובת המשיב לביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כאשר התשתית הראייתית נשענת על הודעת עימאד אשר מסר תחילה, כי הוא נפצע כתוצאה משטיפת כלים, אולם בהמשך אישר, שהמשיב הוא שדקר אותו. עוד ישנן תעודות רפואיות. כמו כן, המשיב הכחיש תחילה כי נדקר או דקר את עימאד, אולם בהמשך אישר, כי נדקר על ידי עימאד. עוד צוין, כי גם כנגד עימאד הוגש כתב אישום על רקע דקירת המשיב.  

            באשר לעילת המעצר נטען, כי עסקינן בעבירות אלימות באמצעות סכין, המעידה על המסוכנות הלכאורית הנשקפת מהמשיב. בנוסף קמה כנגד המשיב קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) שכן המשיב הינו שוהה בלתי חוקי וקיים חשש להתחמקות מהליכי שפיטה.

4.         ב"כ המשיב מנגד, לא חלק כי המשיב שהה בישראל שלא כדין. באשר לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, טען כי לא קיימות ראיות לכאורה. לגישת ב"כ המשיב, לא היה כלל מקום להגיש כתב אישום כנגד המשיב בעבירות המיוחסות לו. נטען, כי המשיב מסר גרסה עקבית, לפיה, הוא בילה במועדון יחד עם עימאד והאחרים, כאשר בשלב מסוים התפתח דין ודברים, כאשר במהלכו דחף המשיב את עימאד ועזב את המקום. בהמשך עימאד הלך לביתו, נטל סכין ודקר את המשיב בבטנו. המשיב ברח לחדר השירותים והסתתר שם עד להגעת המשטרה. מנגד, עימאד מסר מספר גרסאות, וכן גרסתו אינה מתיישבת גם גרסאות האחרים שהתלוו אליו למועדון. עוד נטען, כי אילולא האירוע נשוא עבירת האלימות, לא היה מוגש כנגד המשיב כתב אישום, בשים לב לכך, כי המשיב נעדר עבר פלילי, ולכל היותר היו מגרשים אותו לשטחי הרש"פ. מכאן, עתר ב"כ המשיב לשחרר את המשיב לחלופת מעצר לכתובת מגוריו בשטחי הרש"פ כנגד התחייבות של הערבות לדאוג להתייצבותו, ולחילופין למעצר בית ברהט אצל בת דודו, הגב' פריג' סמיה, אזרחית ישראלית, בפיקוחה ובפיקוח כלתה הגב' דניה אלכאמלאת.

ראיות לכאורה

חומר החקירה כפי שיובא להלן בתמצית:

5.         הודעת עמאד אלנעמי שנגבתה בבית החולים ביום 5/1/13: כאשר נשאל ממה נפצע, מסר כי נפצע מצלחת ששבר. בהמשך, הכחיש כי הוא היה מעורב בקטטה במועדון באשדוד שבמהלכה נפצע ואף דקר את המשיב. עוד הכחיש, כי הוא מכיר את המשיב או יודע כיצד המשיב נדקר. בהודעתו השנייה מיום 8/1/13 כשנתבקש לספר מה קרה בליל האירוע, מסר כי הוא היה שיכור ומטושטש, לא זוכר מה קרה, שיקר בהודעה הראשונה שמסר בבית החולים, כי נפצע מצלחת, "זוכר שסובבתי לו את היד עם הסכין אחרי שנדקרתי ואז דקרתי אותו". בהמשך מסר כי הוא לא זוכר שרב עם המשיב מחוץ למועדון באשדוד. כשהגיע הביתה "ישבתי בבית, פתאום ירדתי למטה, אמרו לי 'בוא בוא לדירה השנייה', אמרתי: 'מי יבוא'? אמרו אתה תבוא, השארתי את סמי וממדוח שיכורים ישנים בבית והלכתי לדירה השנייה, הגעתי לשם ופתאום אני רואה את הסודני דוקר אותי ביד, תפסתי לו את היד והחזרתי לו את זה וחזרתי חזרה לסמי וממדוח... הוא דקר אותי, אני סובבתי לו את היד והלכתי...הוא בא מולי דקר אותי עם הסכין...אני הבאתי לו מכה עם הרגל ברגליים שלו, הוא נפל על הרצפה, תפסתי לו את היד עם הסכין...וסובבתי את היד עם הסכין לכיוון הבטן שלו ודקרתי אותו עם הסכין כדי שלא ידקור אותי...". עוד מסר, כי הוא הלך לדירה של המשיב לבד, וכי המשיב דקר אותו עם סכין מטבח.

6.         הודעת סמי אבו עגינה מיום 4/1/13: בהודעתו מסר, כי עימאד (בן דודו), העיר אותו ואמר לו שהוא נחתך בכיור, מצלחת שנשברה וביקש ממנו שייקח אותו לבית החולים. בהמשך הכחיש כי התקוטט עם המשיב מחוץ למועדון.

7.         עימות שנערך בין המשיב לבין עימאד- כאשר עימאד הטיח במשיב, כי הוא דקר אותו ראשון, אמר המשיב כי עימאד דקר את עצמו עם הסכין שנתפסה עליו בבית החולים. בהמשך עימאד אומר "כשנכנסתי לדירה היו הרבה בדירה אני לא מכיר, פתאום אני רואה דם יורד מהיד שלי, לא יודע ממה הדם יורד ואני רואה את עצמי דוקר אותו והסכין היה לו ביד. אני לא זוכר טוב מאוד למה הייתי שיכור...אם הוא אומר שהוא לא דקר אותי אז מי דקר אותי?" המשיב מנגד, אמר כי עימאד משקר, וכי הוא לא היה עם סכין. בתגובה, עימאד אמר כי "אני כשנדקרתי דקרתי אותו וירדתי מיד, לא באתי למקלחת ולא כלום...".

8.         מסמכים רפואיים מבית החולים ברזילי, לפיהם אובחן אצל עימאד חתך בשורש כף היד. אצל המשיב אובחן פצע דקירה בבטן.   

גרסת המשיב

9.         בהודעתו הראשונה שנגבתה ממנו בבית החולים ביום 4/1/13 מסר, כי הלך עם חברים מרהט למועדון באשדוד. משלא הכניסו אותם למועדון הוא חזר לביתו. אז שמע דפיקה בדלת, וכשפתח עמד אדם מחוץ לדלת עם סכין, ודקר אותו בבטן. הוא רץ לתוך המקלחת בדירה עד שהגיעו השוטרים. עוד מסר, כי הוא לא רב עם אף אחד מחוץ למועדון וחזר לבדו לביתו. בהמשך הכחיש כי דקר את עימאד, וכשנשאל אם עימאד הוא זה שדקר אותו, השיב שהוא לא יודע, כי היה חושך והוא לא ראה.   

בהודעתו השניה מיום 6/1/13 חזר תחילה על גרסתו כי הוא אינו יודע מי דקר אותו, אולם בהמשך משנשאל על ידי החוקר מדוע אינו משתף פעולה ומדוע הוא משקר, השיב: "אני רוצה לדבר אבל אני לא רוצה שיהיה בעיה". משנשאל שוב מי דקר אותו? השיב: "עימאד". עוד מסר, כי היה מחוץ למועדון יחד עם עימאד ממדוח וסמי, כולם היו שתויים, והתפתח ויכוח בינו לבין סמי. "דחפתי את עימאד והוא לא עשה כלום, הלכתי הביתה. ואז דפקו בדלת ופתחתי וראיתי את עימאד והוא דקר אותי עם סכין קטנה...". עימאד הגיע עם סמי ועוד אדם שהוא לא ראה מי זה. ובהמשך "הוא לא אמר לי כלום וישר דקר אותי ורצתי למקלחת והוא רץ אחרי, סגרתי את הדלת בכוח וישבתי ברצפה והם התחילו לדחוף ולא הצליחו לפתוח והלכו". כאשר נשאל כיצד עימאד נדקר ביד, השיב: "הוא דקר את עצמו".  משנשאל מדוע לא סיפר לשוטר בבית החולים מה קרה? השיב כי הוא מפחד מהם. לשאלת החוקר האם הוא דקר את עימאד? השיב: "שיבדקו את הטביעות אצבע שלי על הסכין". בהמשך הכחיש כי דקר את עימאד. גם בהודעתו השלישית מיום 8/1/13 הכחיש את המיוחס לו.

דיון והכרעה

10.        בשלב בחינת בקשת המעצר עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי  הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. ראיות לכאורה בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך כדי העברתם בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. רק אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרטיים, באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל בעתיד לגבש תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן לבסס עליה הרשעה, יקבע בית המשפט כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, ובמצב דברים זה אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 6742/11 אלמכאוי נ' מדינת ישראל; בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל).

            בשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, אלא אם כן מדובר בפריכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (ראה בש"פ 352/11 ברי נ' מדינת ישראל).

            עוד עמדה הפסיקה זה מכבר על הזיקה בין עוצמת הראיות לבין חלופת מעצר. ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר, ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר. ולהיפך, ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד משמעיות יותר, ובהתקיים שאר התנאים להורות על מעצר, כך תקטן הנכונות להסתפק בחלופת מעצר (ראה בש"פ 556/11).

11.        על רקע המבחנים שהותוו בפסיקה, כמפורט לעיל, ולאחר שהקשבתי לטיעוני באי כוח הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהונח בפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי המבקשת הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיב, אם כי בעוצמה נמוכה, שמצדיקה בחינת חלופת מעצר קונקרטית בעניינו של המשיב.